היום אני מבינה שזאת דרך.
לפעמים אני ממש עבורי,
ולפעמים אני שוכחת להיות שם.
והקטע המדהים?!
שזה ממש ממש בסדר.
זה בדיוק זה.
זה לזכור, ולשכוח, ולהיזכר מחדש
ואולי שוב לשכוח.
לאט לאט, ככל שהעמקתי את החברות שלי עם עצמי,
הבנתי עד כמה חשוב לי
להתאמן בלחשוב מחשבות מיטיבות יותר.
כי ידעתי כל הזמן הזה –
הם שם.
מי מאיתנו לא שבע משיח פנימי מלא בביקורת, האשמות וכעס עצמי שפשוט לא
מקדמים אותנו?
החברות שלנו איתנו –
זה הבסיס שאמור להיות היציב, התומך והאוהב ביותר.
החיים גם ככה מכילים בתוכם לא מעט אתגרים,
אז המעט שאנחנו יכולים ויכולות לעשות
זה להיות שם איתנו, לצידנו.
הרי מהי אהבה עצמית אם לא זה?!
אם דברים לא הולכים בחוץ ואני מלקה את עצמי על זה,
אם איחרתי, אם שכחתי, אם התבאסתי
מי אמור להיות שם לידי אם לא אני?!
היום אני יודעת להגיד שלראות את הטוב
וממש לבחור בו,
זה כמו ללכת למכון הכושר ולהרים
פעם אחר פעם משקולת.
זה שריר שצריך לאמן וזאת בחירה שאנחנו יכולים לקבל בכל יום מחדש.
